לפני שנחטפתי ב-7 באוקטובר מביתי לימדתי כמורה ש"לעולם לא עוד". השנה בערב יום השואה אני עדה בזיכרון בסלון של כולנו. הייתי עדה בשבי לחוסר אנושיות, לשיגעון פנימי לרעב האוכל את הגוף. העזתי להישאר עם צלם אנוש. בערב יום השואה הזה אני קוראת למדינה לא לאבד את צלמה ונושאת את הקול: "אל תשכחו אותנו". היום, כמו אז בשואה - רק שעכשיו זה בידיים שלנו

"עברתי פה שואה ושרדתי", אמרה לי רפאלה כשהגענו למיגונית בה הסתתרה בנובה. המשפט הזה נשאר איתי. מזה חמש שנים אני עורך "זיכרון בסלון" בחברה הערבית, ההיענות מרשימה, אבל השנה עלה חשש: איך נוכל לקיים סלון בערבית לזיכרון השואה כשרק עברנו רצח עם פה בארצנו שלנו? אבל אז הבנתי למה הפעם זה חשוב במיוחד | יוסף חדאד מדמיין איך יראה זיכרון בסלון שלו השנה ויש לו גם תפילה

יעקב מטק, ותיק המפונים מהגליל, חוגג היום יום הולדת עגול - והוא רק מבקש לחזור הביתה לקיבוץ שאותו ייסד. "חסרים לי הקהילה והחברים שאני פוגש בחדר האוכל"