נ' האמינה שהיא מוכרת את גופה כדי שהילדים יישארו בחזקתה, ק' נשברה כאשר מצאה פריט של בנה הקטן במפגש עם לקוח וד' הייתה חוזרת לרחוב בכל פעם שהילדים היו רעבים. עבור אמהות בזנות הקושי לשבור את המעגל גדול במיוחד - אבל גם הרצון להשתקם. עכשיו מספרות שלוש מהן, בכנות יוצאת דופן, על הנסיבות שהביאו אותן למקצוע, החיים הסודיים שהן מנהלות והחלום המשותף לכולן - להיות האמהות הכי טובות שהן יכולות

בלהה ארן היא לא סתם גננת עם נשמה. היא גם בת של גננת, כלתה של גננת, אחות של גננת ואמא של גננת. כעת מגיעה השושלת המרשימה הזאת לסיומה, עם פרישתה של ארן וסגירתו של "גן קידס" בראשון-לציון אחרי 40 שנה. סמדר שיר הייתה במסיבת הפרידה המרגשת וראתה את הדמעות של המחנכת המיתולוגית ושל הבוגרים, שהגיעו מכל הארץ להגיד תודה

אתי פרייברגר מקיבוץ אדמית ושהרזאד ברגות סוידאן מערב אל-עראמשה, הפכו לחברות טובות שפועלות לקירוב לבבות ושכנות טובה. פרויקט "מגלגלות" שנמצא בתחילת דרכו מחבר נשים משני היישובים דרך אוכל, ויש כבר מחשבות על יוזמות חינוכיות לעתיד: "אנחנו יכולות לעשות שינוי ולהשפיע"

במחנה הקיץ של קרן "קובי מנדל" משתתפים בנים חובשי כיפה וגלויי ראש, בנות בחצאית ובמכנסיים, תלמידי יסודי ונערים לפני צבא, כולם מחוברים בעבותות של כאב וגעגוע. רק הם מבינים אלה את אלה כמי שחוו "שכול אזרחי" - קרוב משפחה שמת כתוצאה ממחלה או תאונה, בלי סיפורי גבורה או מורשת קרב. "אומרים שמי שאיבד אבא או אח במלחמה, יותר קשה לו", אומרת בת-עמי גיגי, שאחיה נפטר אחרי מאבק בסרטן. "אבל בסופו של דבר, איבדתי את אח שלי ואני מתגעגעת אליו"