כי מה חשוב הסיפור כשיש כאלה קינוחים, ומה חשובים הקינוחים כשיש כזה סיפור?

עובדת סניף של מקדונלד'ס באוסטרליה חשפה בסרטון טיקטוק את תערובת השמן והמלח בה מכינים צ'יפס בסניף שלה והצליחה לדחות אלפי חובבי ג'אנק פוד שנשבעו שלא לחזור יותר למקדונלד'ס לעולם. לעומתם חלק מהצופים הודו שהסרטון דווקא גרם להם לרצות עוד

סיר קציצות רכות ועסיסיות מבשר פרגית, ברוטב שכולו על טהרת הסלרי. בלי להכין רוטב מסובך, רק להכניס את כל המרכיבים לסיר ויש לכם מעדן אמיתי

זו ממש לא הלזניה הקלאסית. זה מתכון ללזניה שכל כולה נהנתנות ואנינות עם רוטב גבינה עשיר, כרובית צלויה, שקדים קלויים ועלי מרווה פריכים. פרגנו לעצמכם

לארגנטינה, חוץ מכדורגלני על, יש הרבה מה להציע: הרים, סקי, ארכיטקטורה נהדרת, אתרים מעוררי השתאות, דיג, ספרות וטנגו, אך חובבי קולינריה יודעים כי יותר מכל היא מזוהה עם השילוב המופלא של בשר ויין. והיין הנפוץ המקומי יהיה לרוב ממלבק, שובר הקופות הארגנטינאי, עם הצבע העמוק והכהה, המגובה בפירותיות מתפרצת ובשפע של ניחוחות עזים וטעמים, בין מחוספסים לקטיפתיים, של פרי שחור משולב בעץ אלון. שדכו ליין את הסטייק המקומי הצלוי, העסיסי, ותבינו מהו זיווג מוצלח שישרוד לעד. הארגנטינאים, שהכתירו את המלבק כאחד מסיפורי ההצלחה שלהם אפילו העניקו לו יום חגיגות שנתי משלו, שנערך ב-17 באפריל. מלבק וארגנטינה הפכו בלתי נפרדים בתפריטי יין רבים, אך למעשה לא רבים יודעים כי ארגנטינה היא זו שהצילה את המלבק מכליה. זן המלבק נולד בדרום מערב צרפת, יש הטוענים שבקאהור, והוא מוכר בעיקר כאחד מחמשת זני הענבים המותרים לשימוש בבורדו. אך אבוי, במחצית השנייה של המאה ה-19 מגפת הפילוקסרה השמידה רבים מכרמי אירופה, נוסף אליה חורף 1956 שהקפיא את מרבית הגידולים שנשארו, וכך הושמדו כ-75% מכרמי המלבק בצרפת. המשיכו לייצר אותו באזורים חמים בלבד והוא הפך לנפוץ בקאהור יותר מאשר בבורדו, אך בכמויות הרבה יותר קטנות. את שרידותו, את חזרתו לחיים ואת התפתחותו המשמעותית חייב המלבק לארצות דרום אמריקה ובראשן ארגנטינה.