חילוקי דעות, ירושלים, עזה, יוקר מחייה וטרור. יש בישראל הרבה בעיות ונושאים שעדיין דורשים טיפול. עם זאת, יש מקום לגאווה. למרות הכל, קמה כאן מדינה דמוקרטית מודרנית מאת DavidiVardi - נוצר על־ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=70175968 מדינת ישראל נכנסת לשנתה ה-75 כמדינה שאין דוגמתה בעולם כולו. המדינה הזו, מרגע תקומתה היא שילוב של הגשמת חלום של התנועה הציונית, כמיהה לארץ ישראל בת אלפי שנה בהווייה ובתפילה, מדינה שקמה מיד אחרי שואה איומה, ויש שיאמרו נס, למי שמאמין בניסים. אחד מגדולי הניסים הוא שקמה פה "בג'ונגל" המזרח תיכוני "וילה" דמוקרטית. רוב האבות המייסדים הגיעו לפלשתינה ממזרח אירופה, מצפון אפריקה ומארצות ערביות, חלקי עולם שלא חוו דמוקרטיה. רק מיעוט בא ממעוזי דמוקרטיה כמו צפון אמריקה, בריטניה או מערב אירופה. ובכל זאת, וחרף מלחמה קשה שפרצה דקה אחרי הכרזת המדינה, נשמר כאן במשך 74 שנים משטר דמוקרטי עם בחירות חופשיות ופרלמנט ותקשורת ומערכת משפט מקצועית. מריבות פוליטיות חריגים היו ויהיו, מריבות פוליטיות לא חסרות. שהרי יש לנו, לעם היושב בציון, אופי לא קל, בלתי מתפשר, מנהל שיח לפעמים אלים, לא מהמנומסים בעמים, עם נטיות להגזמות ולקיצוניות. אבל ישראל היא דמוקרטיה. ועל כך מותר להתגאות ביום ההולדת. לרגל יום ההולדת ה-74 אנו מציעים להמריא מעט ולהסתכל על המדינה ממעוף רחפן: נראה מדינה בין מדבר לים, שצורתה מוארכת, חיים בה קרוב ל-10 מיליון תושבים, יש לה הישגים עצומים בתחומי טכנולוגיה, מדע, השכלה, אקדמיה, אמנות, ספורט ומה לא. אבל זו מדינה שהיא מאוימת יומם ולילה בצפונה ובדרומה על ידי שנים-שלושה ארגוני טרור, ואין שום סימן שהמתווה הזה עומד להשתנות. חיזבאללה בגבול הצפוני וחמס ועד כמה רסיסי ארגוניים בגבול רצועת עזה, וממרחק כאלפיים ק"מ מדינה רחוקה שמאיימת להשמיד, ומפתחת נשק גרעיני.  עם מדינות שהיו להם צבאות גדולים וחזקים ורבבות לוחמים עשינו שלום, ואילו ארגוני טרור, שאין להם טנקים ומטוסים, מאיימים ללא הרף על מדינה שיש לה מטוסי F-35 ולווייני ריגול ואלפי טנקים ומיטב הלוחמים והמפקדים ו-8200 וסטיל"ים וצוללות.  'שקט יחסי' למצב כזה אין אח ודוגמה. ראשי ממשלה ושרי ביטחון לדורותיהם אוהבים להדגיש שבתקופה X היה שקט מבחינה ביטחונית. X היא כמובן תקופת הכהונה של הדובר המתרברב. ביום ההולדת ה-74 השבוע שורר מה שמוגדר 'שקט יחסי'. גבול הצפון שקט, וכך גם ביישובי עוטף עזה ובערים הקרובות, למעט שיגור רקטות בודדות.  האם התרגלנו למצב הבלתי נורמלי של מדינה שמאוימת 74 שנים ברציפות 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע? למדנו היטב את המונחים והמינוחים ומכבסות המלים והמילים המכובסות שממשלות ישראל והממסדים הביטחוניים מאכילים אותנו למכביר: "לא נסכים לטפטוף", "נגיב בזמן המתאים", "התגובה תהיה קשה", "חיל האוויר פגע במחסן תחמושת", "טנקים ירו אש כבדה ופגעו במטרות", "צה"ל שומר לעצמו את הזכות להגיב בזמן הראוי". אם אמנם התרגלנו למצבי שיגרה בלתי נורמליים כאלו ולמדנו "להכיל", אירועי ביטחון מסכני חיים, כלל לא בטוח שתושבי עוטף עזה, קיבוצים ומושבים, ותושבי שדרות ואשדוד ואשקלון ותושבי קריית שמונה אמנם התרגלו לשגרה שבה הם רצים בלילות לממ"דים או למקלטים עם ילדיהם הקטנים ובבוקר יוצאים לשדות השרופים להציל את התבואות אכולות האש.  יוקר מחייה ולא רק ביטחון. יש בעיות יסוד שלא זכו במשך שנים רבות, אצל כל ממשלות ישראל, לטיפולי שורש. לאו דווקא בעיות פוליטיות-מפלגתיות אלא כאלו הנוגעות לחיי היומיום של האזרח. כך מחירי דיור, כך יוקר מחייה, תחבורה ציבורית, רכבות ותשתיות, תאונות דרכים, פשיעה, ביטחון אישי, בירוקרטיה, טיפול והסדרה אצל הבדואים, שוויון עדתי ומגדרי, ערביי ישראל ובעיותיהם, שכונות מגורים סמוכות למפעלים כימיים מסרטנים ומזהמים, ועוד בעיות יסוד. אין שום סימנים לניסיון להתחיל להתקדם לקראת פתרון מדיני. יותר מידי ישראלים מתעלמים מהעובדה שתושבי יו"ש, איו"ש, "השטחים", ערביי ישראל, שהם חמישית מהאוכלוסייה, ותושבי רצועת עזה, הם פה על מנת להישאר. הם אינם הולכים לשום מקום. גם אנחנו לא.  ירושלים הוואקפ וממשלת ירדן ימשיכו לאחוז בהר הבית, אחד האתרים הנפיצים בעולם, באל אקצה ובמסגד עומר ובכל "האגן הקדוש". יהודים אינם רשאים להתפלל במקום הקדוש ביותר ליהודים? מי אם לא אנחנו הפקדנו במו ידינו את המפתחות בידיהם אחרי מלחמת ששת הימים. טעות לדורות.  וכך, כל שנה יש חודש רמדאן, ובכל יום ששי יש תפילות, וצעירים מתפרעים באל אקצה ותסיסה בלתי נגמרת ולפעמים בלתי נשלטת. אלא שבמקום הזה, כולו כמה קילומטרים רבועים, טמונה סכנה של זעם העלול להקיף מאות מיליוני מוסלמים ברחבי תבל.  יש פתרונות? אולי פשרות. במערת המכפלה בחברון נמצאו סידורי חלוקת שעות וימים. יש שהעלו רעיונות של חלוקה בירושלים: יהודים ברחבת הכותל המערבי. מוסלמים באל אקצה. אני מעז לומר כי מי ששולט היום על הר הבית לא יניח ליהודים לעלות ולהתפלל ולעשות כרצונם על ההר. זה לא יקרה. למרות העובדה שהריבונות היא של מדינת ישראל, ולכן, עם הרבה רצון טוב וציוותי חשיבה ויועצים ומתווכים טובים ורעיונות יצירתיים, ניתן למצוא פתרונות. פשרות, חלוקה והפרדה עשויים להיות פתרונות גם לנושאים ה"גדולים": שני עמים שרבים על אותה טריטוריה, והמריבה משלבת פוליטיקה עם דת, לא יגיעו להסכם שכנות מקובל ללא פשרות. גם אם יהיו עוד מלחמות דמים, בסוף מגיעות הפשרות.  מדינה אחת דו-לאומית, שתי מדינות – רעיונות יש למכביר, אך לצדדים אין אומץ לב לנסות.  עזה כך ברצועת עזה. חבל ארץ שאינו שייך לשום מדינה. לא לישראל ולא למצרים, תקועים ביניהם יותר ממיליון תושבים שרובם תאבי חיים ופרנסה טובה ומיעוטם מחבלים אנשי טרור ושונאי ישראל. רעיונות? ישראל יכולה להתנתק מעזה ניתוק מלא ומוחלט. גדר אלקטרונית גבוהה והתנתקות. לא מעברי גדול, לא ברזל, לא דלק, לא מלט ולא חומרי בנייה. ישראל יכולה לצאת למלחמה קשה לחיסול אמיתי של תשתיות ומפקדי ארגוני הטרור. ישראל יכולה לשאוף להסכמים עם תושבי הרצועה לחיים משותפים אלו לצד אלו. בינתיים הכל דמיוני. מקום לגאווה למרות הבעיות והצרות והביקורת, יש מקום לגאווה. יש לתושבי ישראל סיבה טובה לחגוג ולשמוח ביום העצמאות. יוצאי גלויות הקימו בפאת המדבר מדינה מודרנית, משגשגת, מתקדמת למאה ה-21 ודוברת שפת התנ"ך, בעלת עוצמה כלכלית, מומחיות חקלאית, תרבות עתיקת ימים עד מודרנית, עוצמה צבאית. למרות הציניות ואי הסדר והבלגן והיעדר הנימוסים, הוקמה כאן מדינה מפותחת ומשגשגת עם הרבה יופי, שיודעת להילחם נגד אויביה ויודעת גם לעשות שלום עם אויבים אתמול ובעלי ברית היום.