רק אחרי מות אביה הצליחה דורית חכים ליצור את הסרט "ירח בבית 12", השואב השראה מחייה בצִלם של אם חורגת שמיררה את חייה ואב שלא הגן עליה. עם צאתו לאקרנים מספרת חכים על חיים אפופי אשמה לא מודעת, חששות מאמהוּת וסליחה מאוחרת

מצד אחד, הסאונד הפרוע והפרימיטיבי שלהם פירק כל שיר ליסודות הבסיסיים של רעש, קצב וצעקה. מצד שני, זה היה רוקנרול נטול מאצ'ואיזם. השילוב הזה הופך אותם לקולו של דור

הזמרים איומים, הבחורות בביקיני והליווי חוזר על עצמו: האזנה לשירי הז'אנר המצליח ביותר בפופ הישראלי מעוררת כמה תהיות

"בלונד" של פרנק אושן לא מציע להיטים, אבל מצליח לבלוט מעל מתחרים כמו דרייק ואפילו קניה ווסט, וזה לא מעט בעידן כה תחרותי. "אהבה ושנאה" של מייקל קיוונוקה, לעומת זאת, הוא אחד מהזרם

דב היינס משנה שמות וסגנונות אבל תמיד דואג להישאר סופר־אופנתי. גם אלבומו החדש, שוב תחת השם "בלאד אורנג'", לא יוצא מהכלל. אבל שורה של אורחות עוזרות לו להיות קצת פחות אוורירי ומשמים

עם תקציב נדיב ויד חופשית ממותג האופנה, יצר במאי הקולנוע מעין סרט קצר שנע בין "נמר, דרקון" ל"זהות כפולה" וחורג מתחום קידום המכירות. ברשת לא חסכו שבחים

האמן הברלינאי פליקס אופרמן התאהב בתל אביב (ובתל אביבית) בביקור ב2009. שבע שנים אחר כך, כשהוויכוח על ההגירה הישראלית לברלין מסרב לדעוך, הוא הקים שם בר־מסעדה בשם יפו, המבטא את אמונתו כי דווקא בתל אביב קיים משהו חיוני ומיוחד שאין לברלין

"The Get Down", שמציגה את סיפור צמיחתו של ההיפ־הופ בברונקס בסוף שנות השבעים, היא סדרה חלולה. זה לא אומר שאי אפשר ליהנות ממנה, בייחוד כשהכוכב האמיתי שלה הוא ג'ימי סמיתס