מחקרי מנהיגות מבחינים בין כריזמה "אישית", המכוונת את הנאמנות אל המנהיג, לבין כריזמה "חברתית", המכוונת אותה אל מטרות הקולקטיב. כריזמה אינה תעודת יושר או מדד לאיכות המנהיגות. היא כוח השפעה. והשאלה המעניינת היא לא עד כמה הכוח מדהים, אלא לאן מפנים אותו 

המראה של קצין בצה"ל נע ונד בעקבות מקורבים ופונקציונרים באו"ם, הוא מסוג הדברים שעדיין מסוגלים לעורר מבוכה בקרב קהל לא מבוטל. כזה שמבין מצוין למה באמת היה דחוף לנתניהו לדחוס נסיעה לניו יורק שבה שהה רבע יממה על הקרקע

אפשר להסתכל על מקום 71 ולהגיד שישראל השתפרה. זו עובדה. אבל אפשר להסתכל על המרכיבים שמתחת למספר ולראות משהו עמוק יותר: ישראל הצליחה הרבה יותר בסגירת הפער בין נשים לגברים בהזדמנות לרכוש השכלה ומקצוע, מאשר בסגירת הפער בגישה לעוצמה כלכלית ופוליטית

הניסיון המערבי הקלאסי לפתור את המשבר במצר הורמוז בכלים של הרתעה צבאית ישירה והפגנת כוח ימי נדון לכישלון מבני

פוליטיקה בעידן פופוליסטי היא גם קרב על זהות, שייכות ושותפות. כנגד הסיפור הלאומני-גזעני-קיצוני של הפופוליזם, המחנה הליברלי חייב לספר סיפור ישראלי אלטרנטיבי

מדיניות אפקטיבית מחייבת מיפוי שיטתי ומדויק יותר: רמת ההשפעה הנוכחית, מי קשור למי, אילו מקורות מימון קיימים, ומהו אופיים של הקשרים בין ארגונים מערביים לבין תנועות האם במזרח התיכון, במידה שישנם. בנוסף, היא מחייבת גם להבחין בין פעילות פוליטית חוקית, גם כאשר היא מתנגדת לישראל, לבין סיוע ממשי לחמאס או לארגוני טרור אחרים