קמפיין ההכפשה שהוביל לפרישת דוידי בן ציון הוא דוגמה למומחיות נתניהו לפירוק מבפנים. אסור לשכוח שהמניע שלו, פחד מאובדן קולות, הוא אלקטורלי בלבד, נטול דאגה לביטחון, נעדר כל צורך באחדות, וחרד בעיקר מאובדן הכיסא

אחד הגורמים החשובים ביותר ברגיעה הביטחונית היחסית הוא חזרת ההתיישבות היהודית לצפון השומרון, שבהיעדרה הטרור פרח

ההאשמות שעולות מהתביעה שהגיש רונן בר הן סוג של בומרנג. אין ספק שהדרג המדיני אחראי, אך הדבר לא מוריד מאחריות הממסד הביטחוני

אחריות משותפת מחייבת שכל אחד ואחת יישאו בחובת השירות למדינה. על הערך הזה חונכנו ולאורו אנו מחנכים את ילדינו. כשממשלה דורשת הקרבה מאותן משפחות ופוטרת אחרות משירות, היא שוחקת את האמון בשיקול דעתה, במחויבותה לטובת כלל האזרחים ובהגינות חלוקת האחריות

כשהמפגינים צרו על המספרה של שרה נתניהו, הליכוד זעק ובצדק על חציית קווים אדומים ופגיעה במשפחות. עכשיו, כשזה משרת את המטרה מול מתחרה מימין, אותן שיטות בדיוק הופכות לגבורה

ראש השב"כ לשעבר מנסה לנקות את שמו, לקחת את האחריות המרסקת ולהניח אותה על כתפיו של בנימין נתניהו. כך, במקום שלמעלה מ-90% מהעם יצביעו עליו כאשם, רק 50% עושים זאת

הבעיה שהמאבק באנטישמיות עומד מולה היום היא איך להתגבר על הפער בין מאמצים שנעשים למעלה, לבין האווירה הקיצונית ברחובות

כשבוע לאחר הבחירות בישראל, ייערכו בחירות האמצע בארה"ב. כדאי לנו לחשוב על שתי מערכות הבחירות האלה יחד, כי במידה רבה תוצאותיהן ישפיעו על עתיד היהודים בארץ ובעולם