נאום ראש הממשלה בנימין נתניהו באו"ם. אדוני הנשיא, גבירותי ורבותי, הדברים שאני עומד לומר ידהימו אתכם – לישראל צפוי עתיד מזהיר באומות המאוחדות. אני יודע שזאת הפתעה לשמוע זאת מפי, כיוון ששנה אחר שנה אני ניצב מעל במה זאת ומצליף באו"ם על העוינות האובססיבית שלו כלפי ישראל. האו"ם הרוויח ביושר כל מלת ביקורת – על החרפה של האסיפה הכללית שבשנה שעברה אימצה עשרים החלטות נגד מדינת ישראל הדמוקרטית ורק שלוש החלטות נגד כל מדינות העולם האחרות על פני כדור הארץ – ישראל עשרים, ושאר העולם שלוש. ומה לגבי הבדיחה הקרויה "מועצת זכויות האדם של האו"ם", שבכל שנה מגנה את ישראל יותר מאת כל מדינות העולם גם יחד? שעה שנשים נאנסות, נרצחות ונמכרות לעבדות באופן שיטתי ברחבי העולם, מהי המדינה היחידה שוועדת האו"ם לזכויות נשים בחרה לגנות השנה? ניחשתם נכון – ישראל. ישראל, שבה נשים משמשות טייסות קרב, עומדות בראשות תאגידי ענק ואוניברסיטאות, ומכהנות, פעמיים, כנשיאות בית המשפט העליון, כיושבות ראש הכנסת וראשות ממשלה. הקרקס הזה ממשיך באונסק"ו, גוף האו"ם האחראי על שימור מורשת העולם. קשה להאמין, אבל לא מזמן הכחיש אונסק"ו את הקשר בן 4,000 השנה בין היהודים לבין האתר המקודש להם ביותר, הר הבית. זה אבסורדי לא פחות מאשר הכחשת הקשר בין החומה הגדולה של סין לסין. גבירותי ורבותי, האו"ם, שהתחיל ככוח מוסרי, הפך לפארסה מוסרית. ולכן ככל שהדברים נוגעים לישראל באו"ם, אתם ודאי חושבים שדבר לעולם לא ישתנה. ובכן, חשבו שנית. הכל ישתנה, ומהר הרבה יותר מכפי שאתם חושבים. השינוי יתחולל באולם זה כיוון שהממשלות שלכם משנות בקצב מהיר את גישתן כלפי ישראל, ובמוקדם או במאוחר, זה ישנה את דפוסי ההצבעה שלכם בנושא ישראל באו"ם. יותר ויותר אומות באסיה, באפריקה, באמריקה הלטינית, יותר ויותר אומות רואות בישראל שותפה איתנה – שותפה במאבק בטרור של היום, שותפה בפיתוח הטכנולוגיה של המחר. היום ישראל מקיימת קשרים דיפלומטיים עם יותר מ-160 מדינות. זה מספר כמעט כפול מזה שהיה לנו כשכיהנתי כאן כשגריר ישראל לפני כשלושים שנה, והקשרים הללו הולכים ונעשים רחבים ועמוקים יותר מדי יום. מנהיגי עולם מכירים יותר ויותר בכך שישראל היא מדינה רבת עוצמה, בעלת אחד משירותי המודיעין הטובים ביותר על פני כדור הארץ. בזכות ניסיוננו, שאין לו אח ורע, ויכולותינו המוכחות במלחמה בטרור, רבות מממשלותיכם מבקשות את עזרתנו בשמירה על ביטחון מדינותיכם. רבים גם מבקשים להרוויח מהחדשנות הישראלית בחקלאות, בריאות, מים וסייבר, מאותו היתוך של נתוני עתק, קישוריות ובינה מלאכותית, אותו היתוך המשנה את עולמנו בכל דרך. חשבו על כך – ישראל מובילה בעולם במחזור מי שפכים. אנו ממחזרים כ-90 אחוז ממי השפכים שלנו. זה מדהים. בהינתן העובדה שהמדינה הבאה ברשימה ממחזרת כ-20 אחוז בלבד ממי השפכים שלה, ישראל היא מעצמת מים גלובלית. אז אם יש לכם עולם צמא, ואכן זה המצב, אין שותפה טובה יותר מישראל. ומה לגבי ביטחון בסייבר? זוהי סוגיה המשפיעה על כולם. ישראל מהווה עשירית מאחוז אחד מאוכלוסיית העולם. עם זאת, בשנה שעברה, כ-20 אחוז מההשקעה הגלובלית הפרטית בביטחון סייבר הייתה בישראל. אני רוצה שתעכלו את המספר הזה. בסייבר, תרומתה של ישראל היא פי מאתיים מגודלה. לכן ישראל היא גם מעצמת סייבר גלובלית. אם האקרים תוקפים את הבנקים שלכם, את המטוסים שלכם, את תחנות הכוח שלכם וכמעט כל דבר אחר, ישראל יכולה להציע סיוע שאיכותו לא תסולא בפז. ממשלות משנות את גישתן כלפי ישראל כיוון שהן יודעות שישראל עשויה לסייע להן להגן על אזרחיהן, לסייע להן להאכיל אותם, לסייע להן להיטיב את חייהם. הקיץ הייתה לי הזדמנות מדהימה לחזות בשינוי הזה במו עיניי במהלך ביקור בלתי נשכח בארבע מדינות אפריקניות. היה זה ביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי באפריקה מזה כמה עשורים. בהמשך היום אפגש עם מנהיגיהן של 17 מדינות אפריקניות. נדון באופן שבו הטכנולוגיה הישראלית תוכל סייע להם במאמציהם לחולל מהפכה במדינותיהם. באפריקה דברים משתנים. גם בסין, הודו, רוסיה ויפן, הגישה כלפי ישראל השתנתה. המדינות החזקות הללו יודעות שחרף גודלה של ישראל, היא עשויה לחולל שינוי עצום בתחומים רבים החשובים להם. כעת אפתיע אתכם אף יותר. השינוי הגדול ביותר בגישה כלפי ישראל מתחולל במקום אחר. הוא מתחולל בעולם הערבי. הסכמי השלום שלנו עם מצרים וירדן ממשיכים לשמש עוגנים של יציבות במזרח התיכון ההפכפך. אולם אני חייב לומר לכם זאת – לראשונה בימי חיי, מדינות רבות אחרות באזור מכירות בכך שישראל איננה אויב שלהן. הן מכירות בכך שישראל היא בת בריתן. אויבינו המשותפים הם איראן ודאע"ש ויעדינו המשותפים הם ביטחון, שגשוג ושלום. אני מאמין שבשנים הקרובות נעבוד יחד על מנת להשיג את היעדים הללו, נעבוד יחד באופן פתוח. ולכן קשריה הדיפלומטיים של ישראל עוברים לא פחות מאשר מהפכה. אולם בתוך המהפכה הזאת, לעולם איננו שוכחים שהברית היקרה ביותר שלנו, הידידות העמוקה ביותר שלנו היא עם ארצות הברית של אמריקה, האומה החזקה והנדיבה ביותר בעולם. בריתנו הבלתי מעורערת עם ארה"ב עומדת מעל המפלגתיות והפוליטיקה. היא משקפת, מעל לכל, את התמיכה הגורפת לישראל בקרב העם האמריקני, תמיכה השוברת שיאים היום, ושעליה אנו אסירי תודה מעומק הלב. האו"ם מוקיע את ישראל; ארה"ב תומכת בישראל. אחד מעמודי התווך האיתנים של אותה הגנה הוא תמיכתה העקבית של אמריקה בישראל באו"ם. אני מעריך את מחויבותו של הנשיא אובמה לאותה מדיניות אמריקנית רבת שנים. למעשה, הפעם היחידה שבה ארה"ב הטילה וטו על החלטת מועצת הביטחון של האו"ם במהלך נשיאותו של אובמה הייתה על החלטה אנטי ישראלית ב-2011. כפי שהצהיר הנשיא אובמה בצדק מעל במה זאת – השלום לא יבוא מהצהרות והחלטות באו"ם. אני מאמין שלא ירחק היום שבו ישראל תוכל להישען על מדינות רבות שתתייצבנה לצדנו באו"ם. לאט אך בבטחה, הימים שבהם שגרירי או"ם מגנים את ישראל באופן רפלקסיבי, הימים הללו מתקרבים לקיצם. גבירותי ורבותי, הרוב האוטומטי הקיים היום נגד ישראל באו"ם מזכיר לי את הסיפור המדהים של הירו אונדה. הירו היה חייל יפני שנשלח לפיליפינים ב-1944. הוא חי בג'ונגל, תר אחר מזון, חמק מלכידה. בסופו של דבר הוא נכנע, אולם זה לא קרה עד 1974, כשלושים שנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה. במשך כמה עשורים הירו סירב להאמין שהמלחמה נגמרה. שעה שהוא הסתתר בג'ונגל, תיירים יפנים השתכשכו בבריכות במלונות יוקרה אמריקניים במנילה הקרובה. בסופו של דבר, כמעשה של חמלה, מפקדו לשעבר של הירו נשלח לשכנעו לצאת ממחבואו. רק אז הניח הירו את נשקו. גבירותי ורבותי, נציגים נכבדים מארצות כה רבות, יש לי מסר אחד אליכם היום – הניחו את נשקיכם. המלחמה נגד ישראל באו"ם נגמרה! חלקכם אולי עדיין לא יודעים זאת, אבל אני משוכנע שיום אחד, בעתיד הלא כל כך רחוק, גם אתם תקבלו את המסר מהנשיא או ראש הממשלה שלכם בו הוא יודיע לכם שהמלחמה נגד ישראל באו"ם נגמרה. אני יודע כי ייתכן שתבוא סערה לפני השקט. אני יודע שישנם דיבורים על מתקפה נגד ישראל באו"ם בהמשך השנה. בהינתן ההיסטוריה של העוינות כלפי ישראל באו"ם, האם יש מישהו שבאמת מאמין שישראל תאפשר לאו"ם לקבוע את ביטחונה ואת האינטרסים הלאומיים החיוניים שלה? לא נסבול שום ניסיון מצד האו"ם להכתיב תנאים לישראל. הדרך לשלום עוברת דרך ירושלים ורמאללה, ולא דרך ניו יורק. אולם ללא קשר למה שיקרה בחודשים הבאים, יש לי ביטחון מוחלט בכך שבשנים הקרובות, המהפכה במעמדה של ישראל בקרב האומות תחלחל בסופו של דבר לאולם האומות הזה. ביטחוני הוא כה רב עד שאני צופה שבתוך עשור יעמוד ראש ממשלה ישראלי כאן, במקום שבו אני עומד, וישבח את האו"ם. אבל אני רוצה לשאול אתכם – למה אנו חייבים להמתין עשור? למה להמשיך ולהשמיץ את ישראל? אולי כיוון שיש ביניכם כאלה שאינם מבינים שהעוינות האובססיבית כלפי ישראל היא לא בעיה רק של המדינה שלי, אלא היא בעיה גם של המדינות שלכם, כיוון שאם האו"ם מבזבז כל כך הרבה זמן בגינוי הדמוקרטיה הליברלית היחידה במזה"ת, יש לו הרבה פחות זמן פנוי להתמודד עם מלחמות, מחלות, עוני, שינויי אקלים וכל הבעיות הרציניות האחרות מהן סובל כדור הארץ. האם הגינוי שלכם את ישראל סייע לחצי מיליון האזרחים הסורים שנטבחו? אותה ישראל שטיפלה באלפי אזרחים סורים פצועים בבתי החולים שלה, לרבות בית חולים שדה שהקמתי לאורך הגבול שלנו עם סוריה ברמת הגולן. האם ההשמצה שלכם את ישראל מסייעת לאותם הומוסקסואלים הנתלים מעל עגורנים באיראן? אותה ישראל שבה הומוסקסואלים צועדים בגאווה ברחובותינו ומכהנים בבית הנבחרים שלנו, לרבות, אני גאה לומר, במפלגתי שלי, הליכוד. האם הילדים הגוועים ברעב במשטר הדיכוי הברוטלי של צפון קוריאה מרוויחים מהדמוניזציה שאתם עושים לישראל? ישראל, שהידע החקלאי שלה מאכיל פיות רעבים ברחבי העולם המתפתח. ככל שהאובססיה של האו"ם כלפי ישראל תיגמר מהר יותר, כן ייטב – ייטב לישראל, ייטב למדינות שלכם וייטב לאו"ם עצמו. גבירותי ורבותי, אם האו"ם מתקשה להיגמל מהרגליו, הרי שהקושי של הפלסטינים להיגמל מההרגלים שלהם גדול אף יותר. לפני זמן קצר הנשיא עבאס תקף מעל במה זאת את הצהרת בלפור. הוא מכין תביעה נגד בריטניה בגין אותה הצהרה מ-1917. זה כמעט 100 שנה. מה זה אם לא להיות תקועים בעבר? הפלסטינים יכולים באותה מידה לתבוע את איראן על הצהרת כורש, שאפשרה ליהודים לבנות מחדש את בית המקדש שלהם בירושלים לפני 2,500 שנה! בעצם, למה שלא תהיה תביעה ייצוגית פלסטינית נגד אברהם על שקנה את אותה חלקת אדמה בחברון, שבה נקברו אבותיו של העם היהודי לפני 4,000 שנה? עד כדי כך הדבר מגוחך. לתבוע את ממשלת בריטניה על הצהרת בלפור? הוא עושה צחוק? וזה נלקח ברצינות כאן? הנשיא עבאס תוקף את הצהרת בלפור כיוון שהיא הכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. כאשר האו"ם תמך בהקמתה של מדינה יהודית ב-1947, הוא הכיר בזכויותינו ההיסטוריות והמוסריות בארץ אבותינו. ואף על פי כן, היום, כמעט 70 שנה לאחר מכן, הפלסטינים עדיין מסרבים להכיר בזכויות הללו – לא זכות לבית לאומי, לא זכות למדינה, לא זכות לכלום. וזה היה ונותר לב לבו של הסכסוך – הסירוב הפלסטיני העיקש להכיר במדינה היהודית בגבולות כלשהם. הסכסוך הזה הוא לא סביב ההתנחלויות. הוא מעולם לא היה. הסכסוך התקיים במשך עשרות שנים לפני שהייתה קיימת ולו התנחלות אחת, כאשר יהודה, שומרון ועזה היו כולן בידיים ערביות. הגדה המערבית ועזה היו בידיים ערביות והם תקפו אותנו שוב ושוב ושוב, וכאשר עקרנו את כל 21 ההתנחלויות ופינינו את עזה עד המילימטר האחרון, לא קיבלנו שלום מעזה. קיבלנו מטר של אלפי טילים שנורו עלינו מעזה. הסכסוך הזה ממשיך להתקיים כיוון שעבור הפלסטינים, ההתנחלויות האמיתיות אותן הם תובעים הן חיפה, יפו ותל אביב. סוגיית ההתנחלויות היא אמיתית והיא יכולה וחייבת להיפתר במסגרת מו"מ על הסדר הקבע. אולם הסכסוך הזה מעולם לא היה על ההתנחלויות או על הקמתה של מדינה פלסטינית. הסכסוך היה מאז ומתמיד על עצם קיומה של מדינה יהודית – מדינה יהודית בגבול כלשהו. גבירותי ורבותי, ישראל מוכנה ואני מוכן לנהל מו"מ על כל סוגיות הסדר הקבע. אולם אם יש דבר אחד שעליו לעולם לא אנהל מו"מ, זוהי זכותנו למדינה היהודית האחת והיחידה. [מחיאות כפיים]. ואו, מחיאות כפיים ממושכות לראש ממשלת ישראל בעצרת הכללית! ייתכן כי השינוי מגיע מהר יותר ממה שחשבתי. אילו הפלסטינים היו אומרים כן למדינה יהודית ב-1947, לא הייתה מלחמה, לא היו פליטים ולא היה כל סכסוך, וכאשר הפלסטינים יגידו סוף סוף כן למדינה יהודית, נוכל לסיים את הסכסוך הזה אחת ולתמיד. אבל הנה הטרגדיה – הפלסטינים לא רק תקועים בעבר. המנהיגים שלהם מרעילים את העתיד. אני רוצה שתדמיינו יום בחייו של נער פלסטיני בן 13. נקרא לו עלי. עלי קם בבוקר לפני בית הספר. הוא הולך להתאמן בנבחרת כדורגל הקרויה על שמו של דלאל מוגרבי, טרוריסט פלסטיני האחראי על רציחתם של 37 ישראלים באוטובוס. בבית הספר עלי משתתף באירוע בחסות משרד החינוך הפלסטיני לכבוד בחא עליאן שרצח בשנה שעברה שלושה אזרחים ישראלים. בדרכו הביתה, עלי נושא מבטו ורואה פסל גבוה שהוקם רק לפני מספר שבועות ע"י הרשות הפלסטינית לכבוד אבו סוכאר שהפעיל פצצה בלב ירושלים וקיפח את חייהם של 15 ישראלים. כשעלי מגיע הביתה, הוא מדליק את הטלוויזיה ורואה ראיון עם אישיות פלסטינית רשמית, ג'יבריל רג'וב, שאומר שלו היה לו נשק גרעיני, הוא היה מפעיל אותו נגד ישראל. עלי אז מדליק את הרדיו ושומע את יועצו של הנשיא עבאס, סולטאן אבו עיינן, המפציר בפלסטינים, ואני מצטט, "לשסף את גרונם של ישראלים באשר הם". עלי נכנס לדף הפייסבוק שלו ורואה פוסט שהעלתה לא מכבר תנועת הפתח של הנשיא עבאס, המכנה את טבח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן "מעשה הירואי". ביו-טיוב עלי רואה סרטון של הנשיא עבאס עצמו האומר "אנו מברכים על כל טיפת דם שנשפכת בירושלים." זהו ציטוט ישיר. סביב ארוחת הערב, עלי שואל את אמו מה יקרה אם הוא יהרוג יהודי וילך לכלא הישראלי. הנה מה שהיא אומרת לו: היא אומרת לו שהוא יקבל אלפי דולרים בחודש מהרשות הפלסטינית. למעשה, היא אומרת לו, ככל שירצח יותר יהודים, כך יקבל יותר כסף, וכאשר ישתחרר מהכלא, מובטחת לעלי משרה ברשות הפלסטינית. גבירותי ורבותי, כל זה אמיתי. זה קורה כל יום, כל הזמן. למרבה הצער, עלי מייצג מאות אלפי ילדים פלסטינים שעוברים אינדוקטרינציה לשנאה בכל רגע, בכל שעה. מדובר בהתעללות בילדים. שוו בנפשכם את הילד שלכם חווה שטיפת מוח שכזאת, דמיינו מה נדרש מילד או ילדה צעירים להשתחרר מתרבות השנאה הזאת. חלקם מצליחים. אולם רבים מדי לא מצליחים. כיצד יכול מישהו מאתנו לצפות מצעירים פלסטינים לתמוך בשלום כאשר מנהיגיהם מרעילים את מוחותיהם נגד השלום? אנו בישראל לא עושים זאת. אנו מחנכים את ילדינו לשלום. למעשה, לא מזמן הממשלה בראשותי השיקה תכנית ניסיונית להפוך את לימודי הערבית ללימודי חובה לתלמידים יהודים על מנת שנוכל להבין אחד את השני טוב יותר, על מנת שנוכל לחיות יחד, זה לצד זה, בשלום. כמובן, כמו כל החברות, גם בישראל יש גורמי שוליים. אולם התגובה שלנו לאותם גורמי שוליים היא שעושה את כל ההבדל. קחו את המקרה הטרגי של אחמד דוואבשה. לעולם לא אשכח את ביקורי בביה"ח בו אחמד היה מאושפז, שעות ספורות אחרי שהותקף – ילד קטן, תינוק למעשה, שנשרף קשות. אחמד היה קורבן של פיגוע טרור נורא שבוצע ע"י יהודים. הוא שכב חבוש וחסר הכרה שעה שרופאים ישראלים עבדו סביב השעון כדי להציל אותו. אין מלים שיכולות לנחם את הילד הזה ואת משפחתו. ועדיין, כשניצבתי ליד מיטתו, אמרתי לדודו: זה לא העם שלנו, זאת לא הדרך שלנו. ואז הוריתי לעשות כל מאמץ על מנת למצות את הדין עם תוקפיו של אחמד, והיום אותם אזרחי ישראל היהודים המואשמים בתקיפתה של משפחת דאוובשה נמצאים בכלא וממתינים למשפטם. יש כאלה שיטענו שסיפור זה מוכיח שלשני הצדדים יש את הקיצוניים שלהם וששני הצדדים נושאים באחריות שווה לסכסוך האינסופי הזה. אולם סיפורו של אחמד ממחיש למעשה את ההיפך – הוא ממחיש את ההבדל העמוק בין שתי החברות שלנו. שעה שמנהיגיה של ישראל מגנים את הטרור, טרור מכל סוג שהוא, ערבי ויהודי כאחד, המנהיגים הפלסטינים מעלים על נס את הטרור. שעה שישראל כולאת את קומץ הטרוריסטים היהודים שבקרבה, הפלסטינים משלמים לאלפי טרוריסטים בקרבם. ולכן קראתי לנשיא עבאס ואמרתי לו: יש לך ברירה. אתה יכול להמשיך ולטפח שנאה, כפי שעשית היום, או שאתה יכול להתמודד סוף כל סוף עם השנאה ולעבוד יחד איתי על מנת לכונן שלום בין שני עמינו. גבירותי ורבותי, אני שומע את הדיבורים, אני יודע שרבים מכם ויתרו על השלום. אבל אני רוצה שתדעו שאני לא ויתרתי על השלום. אני עודני מחויב לחזון של שלום המבוסס על שתי מדינות לשני עמים. אני מאמין, כפי שלא האמנתי בעבר, שהשינויים המתחוללים בעולם הערבי היום טומנים בחובם הזדמנות ייחודית לקדם את השלום. אני משבח את נשיא מצרים סיסי על מאמציו לקדם שלום ויציבות באזורנו. ישראל מקבלת בברכה את רוח יוזמת השלום הערבית ומקבלת בברכה את הדיאלוג עם מדינות ערביות לקידום שלום רחב יותר. אני מאמין שעל מנת שנוכל להשיג במלואו את השלום הרחב הזה, הפלסטינים חייבים להיות חלק ממנו. אני מוכן להתחיל מו"מ כדי להשיג זאת כבר היום. לא מחר. לא בשבוע הבא. היום! הנשיא עבאס נשא כאן דברים לפני שעה. האם לא היה עדיף שבמקום שנדבר אחד מעל השני, נדבר אחד עם השני? הנשיא עבאס, במקום להתנפל על ישראל באו"ם בניו יורק, אני מזמין אותך לשאת דברים בפני עם ישראל בכנסת בירושלים, ואני אשמח לבוא ולשאת דברים בפני הפרלמנט הפלסטיני ברמאללה. גבירותי ורבותי, שעה שישראל חותרת לשלום עם כל שכנותיה, אנו יודעים גם שאין אויב גדול יותר לשלום מאשר כוחות האסלאם הקיצוני. השובל המדמם של אותה קיצוניות עובר דרך כל היבשות המיוצגות כאן – הוא עובר דרך פריז וניס, בריסל ובגדאד, תל אביב וירושלים, מינסוטה וניו יורק. מסידני ועד סן ברנרדינו, רבים מדי חוו את נחת זרועה של הברבריות – נוצרים ויהודים, נשים והומוסקסואלים, יזידים, כורדים ורבים אחרים. אולם המחיר הכבד מכל שולם על ידי מוסלמים חפים מפשע – מאות אלפים שנטבחו ללא רחמים, מיליונים שהפכו פליטים נואשים, עשרות מיליונים המשועבדים באכזריות. תבוסתו של האסלאם הקיצוני תהיה בגדר ניצחון לאנושות כולה, אולם זה יהיה ניצחון בעיקר עבור אותם מוסלמים רבים השואפים לחיים ללא פחד, חיים של שלום, חיים של תקווה. אולם על מנת למגר את כוחות האסלאם הקיצוני, אנו חייבים להילחם בהם עד חורמה. אנו חייבים להילחם בהם בעולם האמיתי, אנו חייבים להילחם בהם בעולם הווירטואלי. אנו חייבים לפרק את הרשתות שלהם, לשבש את מקורות המימון שלהם, לקעקע את האידיאולוגיה שלהם. אנו מסוגלים להביס אותם ואנו נביס אותם. ימי הביניים אינם יכולים לגבור על המודרניות. התקווה חזקה יותר מהשנאה. החירות חזקה יותר מהפחד. אנו יכולים לעשות זאת. גבירותי ורבותי, ישראל נלחמת במאבק גורלי זה נגד כוחות האסלאם הקיצוני כל יום. אנו מגנים על גבולותינו מפני דאע"ש. אנו מונעים הברחות של נשק שובר שוויון לחיזבאללה בלבנון. אנו מסכלים פיגועי טרור פלסטיניים ביהודה ושומרון, הגדה המערבית, ואנו מרתיעים מפני תקיפות טילים מרצועת עזה שבשליטת החמאס. זהו אותו חמאס, אותו ארגון טרור שבאכזריות, אכזריות בלתי נתפסת, ממאן להחזיר שלושה מאזרחינו ואת גופותיהם של חיילינו הנופלים, אורון שאול והדר גולדין. הוריו של הדר גולדין, לאה ושמחה גולדין, נמצאים אתנו כאן היום. יש להם בקשה אחת – לקבור את בנם האהוב בישראל. כל מה שהם מבקשים זה דבר אחד פשוט – היכולת לפקוד את קברו של הדר, בנם שנפל, בישראל. החמאס מסרב. זה לא מעניין אותו. אני מפציר בכם לעמוד לצדם, לצדנו, לצד כל מה שהגון בעולמנו, מול חוסר האנושיות של החמאס, המייצג את כל מה שהוא לא הגון וברברי. החמאס הפר כל חוק הומניטרי הקיים בספר. השליכו עליו את הספר. גבירותי ורבותי, האיום הגדול ביותר למדינתי, לאזור ובסופו של דבר לעולם כולו היה ונותר המשטר האסלאמי הקיצוני של איראן. איראן חותרת בפומבי להשמדתה של ישראל. היא מאיימת על מדינות ברחבי המזה"ת. היא מממנת טרור ברחבי העולם. השנה איראן שיגרה טילים בליסטיים תוך הפרה ישירה של החלטות מועצת הביטחון של האו"ם. היא הרחיבה את תוקפנותה בעיראק, בסוריה, בתימן. איראן, המממנת מספר אחת של טרור בעולם, ממשיכה לבנות את רשת הטרור הגלובלית שלה – אותה רשת טרור שחוצה כעת חמש יבשות. הנקודה שלי היא זאת – האיום שמציבה איראן על כולנו אינו מאחורינו. הוא לפנינו. בשנים הבאות חייב להיות מאמץ מרוכז ומאוחד להדוף את התוקפנות והטרור של איראן. כעת, כשאנו קרובים בשנה להסרת המגבלות הגרעיניות מעל איראן, הרשו לי להבהיר – ישראל לא תאפשר למשטר הטרור של איראן לפתח נשק גרעיני – לא עכשיו, לא בעוד עשור, לא לעולם! גבירותי ורבותי, אני מתייצב בפניכם היום שעה שנשיאה לשעבר של ישראל, שמעון פרס, נלחם על חייו. שמעון הוא אחד מאבותיה המייסדים של ישראל, אחד ממדינאיה הנועזים ביותר, אחד ממנהיגיה המוערכים ביותר. אני יודע שכולכם מצטרפים אליי ולעם ישראל כולו באיחולי "רפואה שלמה, שמעון", החלמה מהירה. תמיד הערצתי את האופטימיות חסרת הגבולות של שמעון. וכמוהו, גם אני נמלא תקווה. אני נמלא תקווה כיוון שישראל מסוגלת להגן על עצמה בכוחות עצמה מול כל איום. אני נמלא תקווה כיוון שעוז לבם של הלוחמים והלוחמים שלנו אין לו אח ורע, אני נמלא תקווה כיוון שאני יודע שכוחות הציוויליזציה יגברו בסופו של דבר על כוחות הטרור. אני נמלא תקווה כיוון שבעידן החדשנות, ישראל, אומת החדשנות, משגשגת כפי שלא שגשגה בעבר. אני נמלא תקווה כיון שישראל פועלת ללא לאות לקידום שוויון והזדמנות לכל אזרחיה – יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, כולם. ואני נמלא תקווה כיוון שחרף כל הספקנים, אני מאמין שבשנים הקרובות ישראל תכונן שלום בר קיימא עם כל שכנותיה! גבירותי ורבותי, אני נמלא תקווה לגבי מה שישראל יכולה להשיג כיוון שראיתי את מה שישראל כבר השיגה. ב-1948, שנת עצמאותה של ישראל, האוכלוסייה שלנו מנתה 800,000. הייצוא המרכזי שלנו היה תפוזים. אנשים אמרו אז שאנו קטנים מדי, חלשים מדי, מבודדים מדי ונחותים מדי דמוגרפית כדי לשרוד, לא כל שכן לשגשג. הספקנים טעו לגבי ישראל אז. הספקנים טועים לגבי ישראל היום. אוכלוסייתה של ישראל גדלה פי עשרה. הכלכלה שלנו גדלה פי ארבעים. היום, היצוא הגדול ביותר שלנו הוא טכנולוגיה, טכנולוגיה ישראלית שמפעילה את מחשבי העולם, את הטלפונים הסלולריים, את הרכבים ועוד ועוד. גבירותי ורבותי, העתיד שייך לאלה שמחדשים, וזאת הסיבה שהעתיד שייך למדינות כמו ישראל. ישראל רוצה להיות שותפה שלכם במימוש העתיד הזה, ולכן אני קורא לכולכם – שתפו פעולה עם ישראל, חבקו את ישראל, חלמו יחד עם ישראל, חלמו על העתיד שנוכל לבנות יחד, עתיד של קדמה עוצרת נשימה, עתיד של ביטחון, שגשוג ושלום, עתיד של תקווה לאנושות כולה, עתיד שבו אפילו באו"ם, אפילו באולם זה, ישראל סוף כל סוף, באופן בלתי נמנע, תזכה למקום הראוי לה בקרב האומות.

לאחר נאומו של ראש הממשלה בעצרת האו"ם תקפו אותו ח"כים מהאופוזיציה. גלאון: "ההזמנה לאבו מאזן - מס שפתיים". יחימוביץ': "אפס יוזמה, אפס חזון, אפס מדיניות". גם בימין מתחו ביקורת: "חבל שתמך בשתי מדינות"‎