"את כל כך שחורה", סיננה לעברי המורה בכיתה ו'. אלה היו ימי האינטגרציה בירושלים. לבנים למדו עם שחורים באותה כיתה. מזרחיים עם אשכנזים. צפוניים עם דרומיים. כולם יחד בכיתה אחת. וגם אני הייתי שם. לאחרונה חגגתי יומולדת. "הפעם חוגגים עם קונספט", ציוויתי על חבריי. "זו תהיה ארוחה מזרחית מכל העדות והשפות, יהיו בה הרצאות על שירה מזרחית, פמיניזם מזרחי ועם מוסיקה מזרחית". הם מיד הסכימו. התוצאה הייתה נפלאה - מעניין. טעים. מרגש. זו הייתה ...

דרוש נכה שמאלנית. מזרחית. לסבית. עיתונאית. אולי יחטפו אותי לאח הגדול? אה, לא. זה בכלל לא מספיק. חשוב שתהיה גם איזו מוגבלות נאה. אולי רפה שכלית? בעצם לא רק שכלית. גם פיסית. מוגבלות כזו שתהיה מובהקת. ניכרת לכל עין. לא איזו נוירוזה קטנה כמו כסיסת ציפורניים, מצמוץ, אלא משהו קשה, חזק, קורע. צליעה קשה אולי, ורצוי גם עם כיסא גלגלים. (האח הגדול, הדור הבא) לא היו מספיק אטרקטיביים? משפחת חודדה. צילום: פלאש 90פעם ראשונה ואחרונה טוב, גררתם אותי. הצלחתם. אז הנה ...

חידוש האחיזה והנוכחות בנקודות אסטרטגיות נוספות בכל השטח זה המעשה הנדרש אל מול המצב הקיים.

חנן מוזס | האשמות אוטומטיות

צבועה מחאת השחקנים - קל בהרבה להחרים תושבים מאשר להילחם באומץ בממשלה

פרשת העסקת העובדת הפיליפינית הבלתי חוקית בבית נילי פריאל ואהוד ברק, גרמה לי להרהר השבוע בשרה נתניהו. בקדנציה הראשונה ב96', צעדו הזוג נתניהו לבית ראש הממשלה. הם היו צעירים מדי. נלהבים למדי. ומבולבלים מאד. הכל קרה להם מהר. נתניהו נסק במהירות (והתרסק באותה מהירות) הוא היה צעיר מכדי לדעת איך להיות ראש ממשלה. הלחץ עליו היה גדול. עצום. וזה גרם לזוג נתניהו לעשות הרבה טעויות. וגם שטויות. כששרה נתניהו הפכה אז להיות "הגברת הראשונה", זה היה מושג ...

כבר התרגלנו לפוליטיקאים שמצפצפים עלינו, הציבור הישראלי. אבל פוליטיקאי כזה, שמפנה אל מול פנינו אצבע משולשת ומחייך, כזה עוד לא היה. אהוד ברק קוראים לו. לאיש הזה, ושיהיה שר ביטחון הכי טוב בעולם (והוא לא) אין זכות ללעוג לנו שוב ושוב. פעם אחת זה קרה כשאשתו הקימה את חברה, "טאורוס", שנועדה לשלשל לחשבון הבנק המנופח של המשפחה עוד כמה מיליונים בזכות קשריו של שר הביטחון בצמרת הממשל בישראל. בהזדמנות אחרת הוא טס ברכבת אווירית לפריז, והסוויטה המפוארת בה השתכן, ...

כבר חמישה חודשים וחצי שאני לא מפסיקה לדאוג. מאז שנולדה בתי הדאגה הפכה לבת בית אצלנו. כשהחזקתי אותה בידיי, רגעים מעטים לאחר שיצאה מרחם אמה. הבטתי בה ובכיתי בכי עמוק של התרגשות. בכיתי גם בימים שלאחר מכן. אבל ברגע שהמשפחה שלנו יצאה מבית החולים, אחזה בי דאגה עמוקה. צפירות המכוניות, והפיח התל אביבי של רחוב ויצמן בתל אביב, כל אלו הזכירו לי שהחיים בחוץ סואנים ומסוכנים. שאנחנו חיים במדינה מסוכסכת, גזענית ואלימה. ולכך יש להוסיף את העובדה המטרידה שאיראן מחמשת את שכנותינו בטילים ארוכי טווח, ...