בסוף השבוע יצא לדרך מפעל הוקרה שנתי חדש ביצירה הישראלית - "פרס שיש קולר למצוינות בקולנוע ובטלוויזיה". את הפרס יזם ותקצב הקולנוען הוותיק שיש קולר ומכהנת בו כנשיאת מועצת נאמני הפרס וראש חבר השופטים זוכת פרס ישראל, השחקנית גילה אלמגור-אגמון. הפרס נועד להוקיר לראשונה את פועלם לאורך השנים של נושאי תפקידים חשובים מאחורי המצלמה, שנותרו שקופים לאורך השנים. לזוכים הוענקו בטקס פרסים שכללו מענק כספי בסך עשרת אלפים ש"ח לכל זוכה, במסגרת שבע קטגוריות בהלימה ל"שבעת המופלאים" הכוללות את תפקידי עורך/ת בו זכה דני שיק, עוזר/ת במאי/ת בו זכתה לי-את הלר, עוזר צלם/ת (פוקוס פולר) בו זכה רמי סימן טוב, מנהל/ת תסריט בו זכתה גרייס בניוש, גריפ ראשי/ת בו זכה אפי עג'מי, תאורן/ית ראשי/ת בו זכה אבי אברהמי וכמו כן מרצה-מורה אקדמי/ת בו זכה נחמן אינגבר.

מ.נייט שאמאלאן שוב מגיש מותחן, שוב נופל בשלב הטוויסט ושוב מאכזב, ואנחנו שוב נפלנו בפח. "דפיקה בדלת" מצליח לשמור על מתח, אבל מתגלה כסרט דבילי לחלוטין, ואין בו שום דבר שלא מופיע בטריילר שלו

בהרבה בתים יהודיים בניו יורק תלויים ציורים שלו, אבל בישראל בקושי שמעו עליו. תערוכה חדשה מיצירותיו של אנטולי קפלן, שפעל תחת הצנזורה הקשוחה של ברית המועצות, מנסה לתקן את העוול ההיסטורי

כמו קינוח טוב שאוכלים ממנו טו מאץ', גם ההופעה של עילי בוטנר וילדי החוץ היא תענוג מתוק, לעתים עד כדי כאב בטן: השירים קליטים מדי, שמחים מדי ואף חזרתיים מדי

השחקן צ'רלס קימברו, שהתפרסם בעיקר בזכות תפקידו כג'ים דיאל בסדרה "מרפי בראון", הלך לעולמו בגיל 86. קימברו גילם בסדרה מגיש טלוויזיה ותיק ומרובע בשם ג'ים דיאל לאורך עשר עונותיה

כשהייתי בחור בן 15 בישיבה קטנה, הלכתי יום אחד במסדרון ולפתע משהו טרד את מנוחתי. עד היום אני לא ממש יודע להסביר מדוע התעוררתי לזה דווקא באותה השעה ובאותו הרגע, אבל לפתע שמתי לב שהקירות בישיבה חשופים מדי. זאת אומרת שלא תלויים עליהם אף תמונה, או ציור או קישוט. ושלא תחשבו שלמדתי באיזו ישיבה מוזנחת […]

בשנים האחרונות צומחות מתחת לפני השטח תופעות רשת חדשות ומוזרות. בחסות הרשתות החברתיות מתפתחות טכנולוגיות מתקדמות, שבצד שעמום מוחלט הפכו למנוע פורה להמצאות אנושיות. האמיצים מביניכם שמעוניינים  לחזות בכמה דוגמאות למגמות כאלה מוזמנים לצלול לנבכי ענקית השידורים החיים "טוויץ'", שם הוא יוכל למצוא גברים, נשים ומה שביניהם משדרים את עצמם מדברים, שרים, משחקים, צופים באנשים […]

נדמה לי שבשנים האחרונות אנחנו בודקים כמה כדאי לנו לצפות בסדרה באותם הכלים בהם היינו בוחנים כדאיות של השקעה בנכס. אנחנו מתייחסים ללוקיישן, או יותר נכון ללוקיישנים, תוהים כמה כסף עלה להפיק כל פרק והאם זה משתקף מהתוצר הסופי. בכלל, נראה שאנחנו שמים משקל רב על החוויה הויזואלית ומפחיתים מהחשיבות של אלמנטים חשובים אחרים כמו תסריט טוב או משחק אמין. זה בולט יותר בסדרות בינלאומיות כמו "בית הדרקון" ו"שר הטבעות: טבעות הכוח" אבל גם בהפקות המקומיות התחילו לדבר יותר ויותר על תקציבים, לוקיישנים וערכי ההפקה וקצת פחות על הסיפור (סדרות כמו "שעת נעילה" ו"קרתגו" עולות לראש במקרה הזה). ואז מגיעה סדרה כמו "המדובב: חשבון פתוח" (עונתה השנייה של "המדובב") ומזכירה לנו שתסריט טוב ומשחק מצוין הם משהו שקשה להתחרות בו.