פרק ב' של "צו השעה", אוסף הכיסויים המדובר, יצא לאור כמה שבועות אחרי אחיו הבכור, וככל הידוע לא צפוי לו חלק שלישי בעתיד הנראה לעין, אם כי אין לדעת. נזכיר כי הפרויקט נועד להעלות מודעות לצורך בחוק שיקבע את מעמדה של המוזיקה הישראלית, ועל הדרך מספק פרנסה לאמנים רבים, וככזה הוא מבורך. יחד עם זאת, ראוי לומר כי חלקו השני, המצומק יותר (20 שירים לעומת 28 בחלק הקודם) הוא גם מסעיר פחות מאחיו הבוגר יותר. "צו שני" מחזק חלק מהמגמות שהפציעו בחלק הראשון, ומתקן אחרות. בראש ובראשונה, נדמה שהוא קצת יותר מגוון מבחינה ז'אנרית מבחינת המחדשים, אך פחות מבחינת הרפרטואר. מעט מאוד בחירות כאן מפתיעות. זוהר ארגוב ואריק איינשטיין זוכים כצפוי לגרסת כיסוי שלישית באוסף, יותר מכל אחד אחר. רוב השירים כאן הם להיטי ענק או שירים אייקוניים בסצינה שלהם במקור. עניין נוסף: באלבום הזה יש יותר שיתופי פעולה בין אמנים מאשר בקודמו, עם ליהוקים שלעתים מפתיעים, ולעתים סתמיים. 14 מתוך ה-20 הם דואטים, אך רק מעטים מהם מרעננים. הפער בין הפוטנציאל על הנייר ובין הביצועים, השמרניים לרוב, מתסכל. בסופו של דבר, בין הרבה צעירים שהקליטו גרסאות משעממת למדי, הזמרים המבוגרים הם שגנבו את ההצגה.

רינה מצליח שוב מביכה את עצמה, צחי הנגבי שוב משתולל, מירי רגב שוב מאיימת, יאיר נתניהו שוב מתלהם, בועז ביסמוט שוב מצטלם ורק ערוץ 20 שובר שיאים חדשים. הרגעים המביכים של אוקטובר 2020

כמאה מוזיקאים מכל התזמורות בארץ קיימו הפגנת קונצרט מול משכן הכנסת, כמחאה על הקפאת התרבות. בין השאר בוצע מארש אבל של מנדלסון כי "התרבות מתה", והשחקנית ניצה שאול הקריאה את השיר "דוגית נוסעת" בשינוי מילים: "אם לא יעורו כל שליטיה, איכה תגיע התרבות לעם?"