תגידו, נרגעתם כבר מנאום הצ'חצ'חים של הנרי דוד? כאילו, עברו לדעתכם מספיק ימים (5) ופרקים של הישרדות (42) מאז, כדי שנוכל לדבר על זה שניה ברוגע? תראו, גם אני זעתי באי נוחות נוראית בדקות שבהן דמותו של דוד פרכסה והתעוותה על המסך. זה לא היה נעים. המילים שלו היו קשות, כל הטון היה מופרז וגרוטסקי והתוכן היה מעולמות ה"לא אומרים דברים כאלה". אבל העניין עם דברים שלא אומרים הוא שהם בדרך כלל דברים שכולם חושבים, או הרבה חושבים. אני לא מתכוונת בהכרח שכולם מסכימים עם מה שדוד אמר על מזרחים. אבל כולם שונאים מישהו, או מישהם. זה בחיווט שלנו. אנחנו מודדים את עצמנו בהשוואה לאחרים, אנחנו מתאחדים ומתלכדים עם בני מיננו/עמנו/לאומנו/ארצנו מתוך הגדרת האחר. אנחנו והם. במובנים מסויימים, שנאה היא אחת החוויות האנושיות הכי מזוקקות ובסיסיות. גם אהבה. אבל עזבו את זה עכשיו, אני רוצה לדבר על שנאה. בכל שבוע אני כותבת כאן טור על נושא אחר. כבר יצא לי לכתוב על נושאים מגוונים מאוד, אבל תמיד בתגובות יש התייחסות לשם שלי. יותר נכון לשמות. יש לי שם פרטי אחד ושני שמות משפחה שהם צירוף שובר שיניים אשכנזי לעילא. ככה יצא. יש קוראים שזה מטרגר אותם נורא. אז הם כותבים שאני אשכנזיה, שמאלנית ופריבילגית. כאילו, זאת חבילת הבסיס. על זה הם מוסיפים עוד כל מיני שמות תואר ואיחולים.

בשלב מסוים באמצע הניינטיז, בערך כל הטלוויזיה האמריקנית ניסתה ליצור שכפולים של "חברים". הצלחת הענק של הקומדיה הביאה הן את המתחרות והן את NBC עצמה, ששידרה אותה, למצוא את הנוסחה שתניב את סדרת הלהיט הבאה שעוסקת בחברים רווקים בני עשרים ומשהו שמבלים ואוהבים בעיר. גם בישראל הורגשה ההשראה הזו בדמות תוצרים מקומיים בשנות התשעים - "הפוך", "פלורנטין" ו"פאזל". הגל ההוא עולה על הדעת במהלך צפייה בדרמה הקומית החדשה של הוט, "ילדות סכסכניות", שיצרה שיר ראובן, מהמוחות הקומיים המבריקים של השנים האחרונות בישראל, וביימה טליה לביא, שחוזרת לטלוויזיה לראשונה מאז "מי נתן לך רישיון?", אחרי הצלחת הענק של "אפס ביחסי אנוש" ואחרי הסרט החדש והמהנה "אחד בלב". בבסיסה עוסקת הסדרה החדשה שלהן בשתי שותפות לדירה בתל אביב. ליהי (מיה לנדסמן, "המפקדת"), סטודנטית לרפואה שעובדת בינתיים בתחנת רדיו אזורי, עוברת לדירה חדשה באותה פלורנטין, שהייתה ונותרה המפלט היחסית-זול של צעירים העושים את צעדיהם הראשונים בעיר היחסית-גדולה. מאחר שדודניתה (ניב סולטן, "טהרן") שהייתה אמורה להיות שותפתה מבריזה ברגע האחרון, ליהי נאלצת למצוא אחרת, וזו מגיעה בדמותה של לאה (עינת הולנד, אחת הטירוניות ב"המפקדת"), מיני-נוכלת שיודעת איך ואת מי לתמרן כדי לנחות על הרגליים. מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

למרות ההשקעה העצומה, הכישרון הרב שמאחוריו והציפיות הגדולות, "חולית" לא מצליח לתגמל את מי שצולחים את 155 דקותיו. אולי סרט ההמשך יהיה טוב יותר - אם בכלל יופק כזה

בולדווין עשה שימוש באקדח ששימש כאביזר במהלך צילום סצנת יריות במערבון, והרג את הלינה האצ'ינס בת ה-42, שעבדה על הסט כחלק מצוות הצילום. מהירי נפצע גם הבמאי, ג'ואל סוזה. המשטרה המקומית פתחה בחקירה, ונבדק מדוע האקדח לא היה מנוטרל

העיבוד של ליאור אשכנזי ל"זרים מושלמים", הסרט החדש של אבי נשר, "ויהי בוקר" מעורר הסערות ואיך אפשר בלי "לשחרר את שולי". כל אלה ועוד 28 סרטים תוצרת הארץ יוצגו במסגרת יום הקולנוע הישראלי, וכרטיס לכל אחד מהם יעלה עשרה שקלים בלבד. מתי זה קורה? כל הפרטים בפנים

בלב אמסטרדם, ברחוב פלנטאז'ה מידנלאן, שוכן התיאטרון ההולנדי. מאז בנייתו ב-1892 שימש המבנה במשך 50 שנה למה שמשמשים מבנים מסוגו - העלאת הצגות ומחזות. ב-1942 הפך בעל כורחו המקדש התרבותי הזה לאחד המונומנטים הקשים והאפלים בהיסטוריה של המדינה - הוא היה המתקן המרכזי לריכוז יהודים ושליחתם למחנות מעבר. 60 אלף איש עברו בהולנדסה סכאובורך, ואם זה נשמע כמו מספר קטן יחסית, הרי שמדובר בכמחצית מהאוכלוסייה היהודית במדינה באותה תקופה. למעלה מ-100 אלף יהודים הולנדים, כ-75 אחוזים מכלל אוכלוסייתם, נספו בשואה. לתיאטרון היה חלק גדול בכך. סכאובורך הוא לוקיישן המפתח ברומן "נערה במעיל כחול" שכתבה מוניקה הסה. השנה היא 1943. הנקה, נערה הולנדית נוצרייה, עדיין מבכה את מותו הטרי של חברה בס, שנפל בקרב על הגנת המולדת. כסוחרת בשוק השחור בתקופה של מחסור כבד, פונה אליה אחת הלקוחות, גברת יאנסן, ומבקשת שתאתר עבורה נערה יהודייה שהסתירה ונעלמה. הנקה מהססת לקחת על עצמה את המשימה, אבל מפגש עם דמות מהעבר משנה את התמונה ומכניס אותה למערבולת פתלתלה ומרתקת.