אזליה בנקס שוב יורה לכל הכיוונים, והפעם על הכוונת שלה נמצא דווקא שר התרבות והספורט מיקי זוהר: "הוא באמת עושה משהו או שזה תפקיד סימבולי?"

בהתחלה אפשר היה לחשוב שזה מערכון של "ארץ נהדרת". מהיותר מצחיקים דווקא. קומיקאית (אולי שני כהן) מחופשת לעיתונאית מראיינת חקיין של ראש ממשלה (מריאנו אידלמן, מן הסתם), עם הופעת אורח קורעת למדי של אוראל צברי כטופז לוק. "המחנה הנאור", אמר לוק/צברי על השמאל, "הוא מחנה של אהבה ואחדות"; "אני חשה פה עקיצה", הגיבה הקומיקאית בתפקיד העיתונאית וגיחכה. אבל בשלב מסוים נרשמה נחיתה קשה על קרקע המציאות, והתוגה והבאסה שוב דפקו בדלת. לא מערכון הוא, כי אם מפגש "בלי צנזורה" של נוה דרומי, מגישת "קבינט שישי" ב-I24 NEWS (ערוץ 15), שבו הבטיחה שנראה את בנימין נתניהו כפי שמעולם לא ראינו אותו. אז הבטיחה. הנחמה היחידה היא שכנראה יותר אנשים ראו את המפלצת מלוך נס מאשר את 20 הדקות האלה בערוץ דל הרייטינג, שבהן התלוותה דרומי ל"יום עבודה" שגרתי של ביבי, כולל טיסה במסוק וכיבוד עשיר עם נתינים באקסטזה. 20 דקות שהקשר בינן לבין ראיון רציני ואחראי, מאיר עיניים או לכל הפחות מקצועי, או בכלל עיתונאי, הוא כמו הקשר בין ברברה וולטרס ורוזאן בר. במקרה הטוב. לא הייתה צנזורה כי לא היה מה לצנזר. לא היה כלום כי אין כלום, בהשאלה מלהיט עבר נודע של האיש. וזה, בהפוכה, סימן מובהק לכך שכן הייתה צנזורה.

אף אחד לא הכין את עצמו למה שהתרחש במשך שעתיים וחצי על הבמה. רקדניות פלמנקו, גמדים, דראג קווינס, 2 באדי בילדרים וזאב נחמה אחד היו רק חלק קטן מהופעת הרוק הכי מטורללת בארץ. ומעל כולם - אביהו פנחסוב בחוויה רב חושית שתיזכר שנים

השנה המסחררת של רוברט פטינסון מגיעה לשיא חדש: השחקן, שגם לקח חלק בהפקת הסרט "פריים טיים" התקבל לקול תרועות בפסטיבל הקולנוע ונציה אתמול (שבת). לצד זוגתו ואם בתו, הזמרת סוקי ווטרהאוס, פטינסון נראה מחוייך להפליא על השטיח האדום. הסרט בו הוא מככב בתפקיד הראשי, הוא מותחן פשע שנעשה בהשראת כריס הנסן, צייד הפדופילים מתוכנית התחקירים השנויה במחלוקת "To Catch A Predator". התוכנית עקבה אחרי הנסן, עיתונאי חוקר ומגיש טלוויזיה אמריקני שצילם מפגשים עם גברים בוגרים שהגיעו לפגוש את מי שחשבו שהם קטינים לצורכי מין, תועדו במצלמות נסתרות ועומתו מול הנסן. לאחר שידור הסרט בפסטיבל, הקהל נעמד על רגליו והחל להריע במשך שבע ואף שמונה דקות לפי דיווחים מסויימים.לקראת סוף מחיאות הכפיים, הקהל החל לצעוק את שמו של הבמאי, לאנס אופנהיים והזמרת פיבי ברידג'רס שזו הופעתה הראשונה כשחקנית.

יש במאים ישראלים שנוסעים לפסטיבל ונציה כדי לדבר על קולנוע, ויש את עמוס גיתאי. הבמאי הוותיק, שכבר מזמן הפך לבן בית בפסטיבלים האירופיים, הגיע לוונציה עם סרטו החדש "הדרך ליריחו" (The Road to Jericho), וכשהגרדיאן הבריטי ביקש לשמוע ממנו על הסרט, השיחה הגיעה מהר מאוד למקום שממנו כמעט שום שיחה עם יוצר ישראלי בחו"ל לא מצליחה להתחמק בימים האלה: עזה, המלחמה ומה שקרה לישראל. "רבים מאיתנו בישראל חיים במצב של הלם מול הפראות", אמר גיתאי בריאיון לעיתון הבריטי. מי שמכיר את הקריירה שלו לא יופתע במיוחד. גיתאי מעולם לא היה במאי שמפריד בין קולנוע לפוליטיקה, וגם סרטו החדש, "הדרך ליריחו" ממש לא מתכוון להתחיל לעשות זאת עכשיו. הסרט, שאורכו 76 דקות ומשלב תיעוד, עלילה וחומרי ארכיון, יוצא מחאן אל אחמר, הכפר הבדואי בגדה המערבית שמאבקו נגד פינוי והריסה הפך במשך השנים לסמל בינלאומי. במרכזו נמצא גם בית הספר האקולוגי של הכפר, שנבנה מצמיגים ובוץ ושקיומו עמד שוב ושוב בסכנה.